יום אחד מצאתי את עצמי ישובה על סלע בים בזמן שפל, אומרת לעצמי שוב ושוב ושוב את המילה ראויה... ראויה...ראויה התחושה הביאה לי שקט ושמחה, אז הוספתי: אני ראויה לאהבה, אני ראויה לאהבה, אני ראויה לאהבה...ופתאום הפך השפל לגאות ומצאתי את עצמי ראויה לאהבה וסביבי ים. שלושה דברים הביאו לפתחי את הראויה: האחד: סיפרתי לכם שאמי הפגינה את אהבתה בעת שסיפרה לי את סיפורי התנ"ך, סיפורי חכמה ומשלים, כשהיא מזמינה אותי להקשיב למילים, לצלילים, לדמיון... השני: דרכי להתמודד בעולם: להתחבר לקול הפנימי, המחפש אחדות והרמוניה, לצבעוניות, להומור ובעיקר להרמוניה תוך שימוש בציורים, שירים ,ריקודים וצפייה בסרטים המצוירים. השלישי: נהגתי לעשות יחד עם נורית מורתי האהובה תרגילי דמיון. באחד התרגילים היו 4 שלבים: 1. קושי מסויי
כילדה ביליתי שעות בעולמי הפנימי שהיה צבעוני, שמח ,מלא חיוכים, קצב והרמוניה. העולם בחוץ הרגיש לי לעיתים קרובות עצוב, אפור ,מעונן וקשה. על הפער פיציתי בשעות מול הסרטים המצוירים,יצירתיות שהתבטאה בהמצאות :שירים , ריקודים , ציורים ,משחקים ודמיונות... כילדה כשהקשבתי לאנשים, בלטה לי הכוונה בדבריהם, האם טהורה או מתחכמת? מה נאמר ללא המילים. האם הגוף והמילים משדרים הלימה, האם הגוף מביע את שנאמר? או שכל אחד מהם משדר מסר שונה, הפוך. לחוש את אחורי הקלעים האנושיים, הרגיש לי לעיתים מבוכה. הרי המבוגרים אמורים ללמד אותי ואני מזהה בתוכי התנגדות להיות כמותם. מה שיצר בתוכי פער: להיות / לא להיות. להיות האמת שלי, להביע את תחושתי בדרך עוקפת מילים ,בריקוד , או לקבור את הרגישות שלי ,את קולי הפנימי , בעצם את האור ש
