שיטת דרך הפלמנקו - הקסם המרפא
איך הפכתי כאב לחגיגה?
קראתי לך צ'יקיטה, הייתי ילדה.
זה היה שנים רבות לפני הפלמנקו ,לא ידעתי שיש למילה משמעות בשפה הספרדית.
ילדה קוראת לאמה בשם חיבה צ'יקיטה – קטנה.
הפער העצום בין החסך בדמות אם לבין זיכרון קדום שהכוח ,האהבה והאמונה נוכחים בקולי הפנימי המבקש ביטוי, הוליד בי את חוקרת החירות.
כשאת אמא, משאירה לי פרורי אור בשבילים. פרורים בדמות משפטי זן, מוסיקה כדרך חיים , כבוד האדם וסיפורי תנך חופשיים מדת.
כל אלה היוו רשת של אור שאפשרו את המשכיות הקשר המורכב ביננו.
לימים הבנתי שפרורי האור הללו היו מפתחות חופש למציאת החירות בתוכי.
הבחירה להתמקד בטוב כעיקר (בתום כל סיפור שספרת שאלת מה העיקר ומה הטפל)
והבחירה באמנות ככלי ביטוי וחקירת משמעותו של החופש להיות האמת הפנימית, הם שבילים באמצעותם אני חוקרת את הריקוד כדרך חיים. הם הרחיבו את היחסים הכי משמעותיים:
החיבור שלי ללב, לנשמה, לגוף. לכל החלקים בתוכי.
בהמשך הבנתי שזוהי זכות ושליחות עבורי, להעביר את המתנות הללו הלאה...
בשל החלפת התפקידים ביננו אמא'ללה, כשאת שואלת את דעתי ומבקשת ממני עצות ופתרונים בתחומים מורכבים וכואבים של עולם המבוגרים, כשעודני ילדה כה צעירה,
מצאתי את כוחה של המנהיגה בתוכי שהייתה נחושה לחולל חיים טובים על אף האתגרים.
כיוון שרוב הפעמים נתת לי את תפקיד המובילה האחראית, הובלת מבוגרים ממני הושרשה כשריר מוכר ופעיל. היה אך טבעי לי למצוא עצמי מקימה ומפעילה את להקת קשיש-שש-עשרה, קשישים הרוקדים פלמנקו.
ובהמשך ליצור את הסדרה לגיל השלישי 'שיבת חכמי השבט'.
ואז הגיע התיקון הגדול: בחרתי לשים בקדמת הבמה את המקום הכי כואב, הלב.
זכרתי שסיפר לי תלמיד שלך, שבמקום ללכת לתיכון, הלך לגלוש בים והקפיד לחזור לשיעור שלך, לא לפספס את דברי החכמה וההשראה שחלקת.
באתי והצעתי לך שנביא את החכמה שהענקת לתלמידייך ונזרים באמצעותה רכות לקשר המורכב ביננו. שנביא אל הקשר את כל מה שלימדת אותי: את כוחה של התקווה.
הצעתי שעקב בצד אגודל נערוך ליחסים ביננו אתחול מחודש.
ואת שלא האמנת באלוהים, שאלת: " מה עשיתי כל כך טוב שאלוהים החליט שאת תהיי הבת שלי? "
בחרתי לוותר על ההגנה – כל חיי התרחקתי ממגע פיסי אתך. ההימנעות מחיבוקים אתך הגנה עלי מהביקורת האינסופית שלך, מהדרישות והתלונות ואולי מהכעס שלך על החיים.
לקחתי את המתנה האדירה שהענק לי – המוסיקה. חזרנו למוסיקה, יחד שרנו עוד ועוד שירים ומנגינות שליוו את חיינו. כשהרכות מורגשת במגע העדין, בלב הפתוח, בזכות לחולל - לברוא יחסים חדשים יחד. כך בתיקון הגדול ולאחריו בדמנציה, בה המשכת לשיר ולנגן אחרי שהפסקת לדבר.
המעברים החדים בתוכי בין החסך העצום להיות ילדה מוגנת, לבין שרביט המנהיגות שנתת לי כשהעברת לי את תפקיד המבוגר האחראי יצרו פער וכאב . שמחת החיים הטבעית הצילה אותי והתיקון אתך היווה גשר- חיבור – בית. תודה אמא'ללה אהובה. מתגעגעת לשיר איתך❤️ ותודה לי שדבקתי בתקווה וביכולת לחולל תיקון, לאפשר לנס להתרחש, להיות לב אחד.
