איך הבחירה להיות פרפקציוניסטית לשעבר חיברה עבורי את הבמה עם החיים ?

היום אספר לכם על כך שלעלות על הבמה באופן ספונטני ,מרגיש לי טבעי, כמו להיות בבית וכאשר אני עורכת הכנות לבמה כאשת מקצוע ,נוכח בי פחד מוות? לרקוד-להיות-לחגוג הם הרגעים בם שאני נוכחת בחיים שלי. הווה בהווה מתהווה, ח י ה !! כאשר ירדתי מן הבמה ,התחושה הייתה כמו להתעורר מחלום, לתוך המציאות, לתוך נפרדות, לתוך מאבק.

ישנו הבדל עצום עבורי בין הפעמים בהם הייתי על הבמה בספונטאניות, כחלק מההוויה שלי כאן, כששמחת החיים שלי והחיוניות מתפרצות מתוכי, לבין עלייה לבמה באופן מקצועי ומושכל, בו מפקד הצבא שבתוכי מיד קפץ עם רשימת דרישות ארוכה.

ההופעות הספונטאניות הראשונות קרו ברחוב כפר גלעדי בתל אביב, אצל סבתא יולה האהובה ,אליה נשלחתי לדיאטת השמנה, כל פעם שהייתי רזה מדי. לסבתא יולה היה בית מקסים, תיאטרלי ומאוד מבולגן. היא אפשרה לי ליצור דמויות ,תוך שאני עומדת במרכז ביתה וממציאה בגדים משלל בדים, ריקודים ושירים . כשהיא עסוקה בלהכין לי מאכלים טעימים ולתת לי ביסים תוך כדי שאני מופיעה .

הפעם הראשונה שיזמתי הופעה מול קהל ,הייתה בגיל 5 ותשעה חודשים .נשלחתי על ידי הורי לקייטנה עם לינה למשך שבועיים ובעת ביקור ההורים, בו הגיעו באיחור מוגזם עבורי, נפלה ההחלטה. הודעתי למדריכה שאני עולה לבמה בערב , מול כל הילדים (כשאני משתייכת לקבוצה הצעירה ביותר)

שרתי את :'כולם הלכו לג'מבו , ג'מבו ג'מבו ורק אותי השאירו ילדה קטנה לבד' שרה משחקת ורוקדת, טוטאלית בתוך התפקיד, מזדהה עם הלבד. אם לא קבלתי חום וחיבוק מהוריי, אקבל אותו בכך שאצור אותו. הכעס יצר בי פעולה: עלייה לבמה.

בקייטנה שנה אח'כ אספתי מספר בנות והעלנו את השיר קזבלן, כשאני מביימת את המשתתפות כקזבלן ומקבלת את השם 'קזה' למשך כל הקייטנה.

בבגרותי, מאז שהחלטתי שהריקוד הוא דרך חיים עבורי, אני חווה את הבמה בשני אופנים:

באופן ספונטאני: 'על הדרך' , זה יכול לקרות בכל מקום עם כל הרכב אנשים אפשרי, בנונשלנטיות מאולתרת, מרגישה הכי בבית , מחוברת לכל החלקים בתוכי באחדות. בקיצור: צוענייה.

ובאופן מושכל: כהחלטה של אשת מקצוע: כרקדנית – יוצרת ,ההכנות הופכות מיד לרשימת דרישות ארוכה: לתכנן, לדייק, למקסם, להשקיע. ירידה לפרטים ,דרישות גבוהות בתכנון, במהות, בנראות, בביצוע ברמה של להיות או לא להיות. פחד מוות.

רבות נכתב על הקשר בין פחד במה לפחד מוות (מדגישה שרק ב'במה' המושכלת. בבמה הספונטאנית עליתי לבמה כמו כניסה בטוחה הביתה)פחד הבמה הזכיר לי תחושה שלי כלוחם למוד מלחמות ,כשאחריות כבדה על כתפיו, הכול צריך להיות מתוכנן, מחושב ומתוזמן , כולל כל הסידורים מאחוריו, כמנהיג אחראי שמודע שהקרב הנוכחי עלול להיות יום מותו, לכן הוא משאיר אחריו סדר.

כשכבר עליתי לבמה, לאט הפשרתי וחזרתי לתחושת הבית, אך המחיר של הלחץ לפני והאור המתפרץ על הבמה, רוקן אותי אחרי וגרם לי להתרחק מהבית-הבמה.כך מצאתי את עצמי פחות ופחות מופיעה, דוחה הצעות ומשתבללת בבית.

היום אני מרגישה יותר מתמיד ששיתוף פעולה עם קהל, כרקדנית ,כמפעילת קהלים וכמרצה הוא חלק אינטגראלי מהייעוד שלי.

שחרור הפרפקציוניזם מוסס אט אט את המחיצות בין הבמה לחיים והם הולכים ומתאחדים עוד ועוד...

ועל מה אכתוב בהמשך?

מה אמר לי משה גילפיס ז'ל שעורר השראה בין קוראי העיתון? מה עשיתי תוך כדי הופעה, כשחוטי שאל הפלמנקו נשזרו בסקסופון של פטר ורטהיימר? מי הייתה ה'זמיר' בכלא נווה תרצה ואיך יצרנו יחד פייאסטה?

להתראות באהבה

זהר