אתחול מחודש - מקודש או איך ערכתי תשליך למיתוס של סיזיפוס

שוב שמעתי על אדם צעיר שמת מדום לב ונזכרתי בשתי כותרות מנוגדות: * קדושת החיים * הסבל הבלתי נסבל לחיות מתוך הישרדות

לפני שאשתף אתכם על התשליך הפרטי שלי, של הסלע הסזיפי שדחפתי מתוכי. ואולי אעורר בכם השראה לשחרור עבורכם...

אקדים ואספר :

הבמה אוהבת דרמות

משחר ילדותי הבנתי שאסור לי לתת לאש העוצמתית שלי כשהיא מוטמעת בכאב, להוביל את חיי. לא נעניתי להצעות לפרסם ולהתפרסם. לא הסכמתי להיות "עבד של הדרמה".

ההישרדות הרגשית המופיעה בספרים, על במות ועל גבי מסכים וזועקת :'אין מספיק אהבה'

'אין מקום לכולם' 'החיים קשים' 'רק במאמץ מצליחים',

כל אלה מהדהדים תחרות בלתי פוסקת. למה שיהיו מאבקים במקום שיתופי פעולה ראויים והדדיים?

שנים רבות התנצלתי על אוצרותיי, צמצמתי את עצמי כדי להרגיש שייכת.

לקחתי על כתפיי את תפקיד המבוגר האחראי באופן אוטומטי ודרשתי מעצמי תפקיד בלתי אפשרי כפול: להתמיר דיסהרמוניה להרמוניה, כלומר לערוך התמרה-טרנספורמציה ויחד עם זאת לקחתי את האשמה על תסכולם של אחרים. הדפוס שניהל אותי : השקעה ונתינה טוטאליות מתוך נאמנות לחזון שחירות היא בחירה

ויחד עם זאת, ספיגת אשמה ולקיחת אחריות על תסכולם של אחרים.

הבמה הייתה מזוהה עבורי עם הישרדות. עליתי עליה פעם ראשונה בהיותי בת פחות מ 6 . נשלחתי לקייטנה עם לינה בת שבועיים. בביקור הורים, הורי הגיעו באיחור של מספר שעות שעבורי דמו לנצח. הודעתי למדריכה שכיוון שהם לא הגיעו, אני מתכוונת לעלות לבמה ולשיר מול כל הקייטנה את 'כולם הלכו לג'מבו ורק אותי השאירו ילדה קטנה לבד'.

עם כל המשיכה הטבעית שלי לאמנות ,לריקוד, לבמה הבנתי בגיל צעיר שאני בוחרת להפוך:

במקום שהחיים ישרתו את האמנות

האמנות תשרת את החיים

בחרתי באופן לא מודע שהאמנות תהווה ריפוי ותאפשר אתחול מחודש - מקודש. זה מה שמשך אותי להיות מומחית באוכלוסיות ייחודיות (אסירות בכלא, ילדים במצוקה, בעלי הפרעות מנטליות, שחקנים, מחוננים ולהקת פלמנקו של קשישים)

כשהתובנה ' אני האסיר, הסוהר והמפתח ' עלתה בי בעודי מלמדת פלמנקו אסירות בכלא.

התובנה הזכירה לי שאפשר כל דבר מיותר לשחרר ולערוך לו תשליך.

מבטי הערצה שהופנו אלי כיווצו אותי. במילה מעריץ מסתתרת המילה עריץ = כיווץ שני הצדדים המעריץ והמוערץ. החלטתי להתמיר תחרות בחירות והערצה בלעורר השראה ובעצם על כל המעברים מהישרדות לקיימות מושתתת שיטת "דרך הפלמנקו".

אז מה עם התשליך של המיתוס של סיזיפוס?

נגזר על סיזיפוס לגלגל כל יום ויום סלע כבד לראש ההר ולצפות בו נופל חזרה למטה. עונשו של סיזיפוס הוליד את המושג 'עבודה סזיפית' כלומר: עבודה מפרכת ואינסופית.

כשנתבקשתי כסטודנטית באקדמיה בירושלים לבחור נושא ליצירה, המיתוס של סיזיפוס ביקש שארקוד אותו.

אז איך הוא קשור לתשליך? השבוע נפגשתי עם חברה לעשות תשליך בים, כשנושא התשליך שלי הוא דפוס ההישרדות שסיפרתי לכם עליו. תוך כדי הליכה נעצרתי ליד אבן קטנה שהתבררה כסלע כבד.

חברתי החכמה הציעה שאסחוב אותה עד מקום התשליך, כדי שהכובד יתמוך בטקס השחרור .

בלילה כל התובנות נאספו, העירו אותי ובקשו להכתב.

מאחלת שנזכור שלכל אחת ואחד מאיתנו, הזכות לאתחול מחודש – מקודש.

הללויה

צילום - יונת סער